הרמת סינוס היא סוג של טיפול שיניים שמטרתו ליצור תוספת עצם בחלקים האחוריים של הלסת העליונה (המקסילה). כאשר יש צורך בביצוע שתל דנטלי בחלקים האחוריים של הלסת העליונה, נתקל לפעמים המשתיל בבעיה של חוסר בנפח עצם מספק. באזור זה של הלסת קיים חלל אויר שנקרא: הסינוס המקסילרי. החדרת שתל דנטלי דרך עצם לא מספקת אל תוך חלל הסינוס הפתוח עשויה ליצור דלקות וזיהומים שיגרמו לכישלון השתל. בהתאם, יש צורך לעבות את כמות העצם באזור לפני החדרת השתל.

בהרמת סינוס פתוחה, מבצע המנתח פתח או חלון בצד החיצוני של הלסת על מנת לקבל גישה אל החלל. לאחר פתיחת החלון, מרים המנתח את הרירית המדפנת את חלל הסינוס בעזרת כפיות ייעודיות מבלי לקרוע אותה. בין רצפת החלל לבין הרירית המורמת ממקם המנתח גרגירי עצם כתושה. גרגירי העצם יכולים להיות ממקור אדם, פרה או אפילו סינתטיים. בסיום החדרת הגרגרים, סוגר המנתח את החלל הממולא ותופר את החניכיים. העצם הטבעית של הגוף מחליפה את גרגירי העצם הכתושה בתהליך ביולוגי הנמשך כ-8 חודשים. לאחר שנוצרת עצם טובה ועבה, ניתן להחדיר לתוכה את השתל הדנטלי ולבנות מעליו שיניים חדשות.

בהרמת סינוס סגורה לא פותחים חלון אל תוך הסינוס, אלא מבצעים קדח קטן מאד (כ-3-5 מ"מ בלבד) דרך עצם הלסת מתוך חלל הפה ולא מהצד. הפעולה יכולה להתבצע רק המקרים בהם קיים נפח משמעותי של עצם שיבטיח ייצוב השתל המוחדר ומאפשרת הגבהה ותוספת של 2-3 מ"מ עצם בלבד. דרך החריר שנוצר, דוחף המנתח את רירית הסינוס כלפי מעלה, מחדיר גרגירי עצם כתושה, ולעתים גם שתל דנטלי כבר באותה ישיבה מבלי להמתין להחלפת העצם הכתושה בעצם טבעית. את דחיקת הרירית כלפי מעלה ניתן לבצע באמצעות מכשירים הנקראים: אוסיאוטומים, או באמצעות החדרת צינורית שבקציה בלון מתנפח. ניפוח הבלון מוביל להרמת הרירית. לאחר הסרת הבלון מהאזור, תוחדר העצם הכתושה ואולי גם השתל.

רמת ההצלחה של ביצוע הרמת סינוס עומדת על כ-90% עד 95%. כישלון של הטיפול עשוי להיגרם כבר במהלך ביצוע הטיפול עצמו אם רירית הסינוס (הממברנה השניידריאנית), נקרעת. במקרה כזה עשוי המנתח לתקן את הממברנה הקרועה, או להחליט להפסיק את הניתוח. לאחר כ-4 חודשים מתאחה שוב הממברנה וניתן לבצע ניסיון נוסף. סיבוכים מוכרים של תהליך הרמת סינוס הם כאב, נפיחות, זיהום, ואף דלקת כרונית של הסינוסים. מרבית תופעות הלוואי יחלפו בתוך מספר ימים מביצוע התהליך.